גיטרה חשמלית: סוגים, פיקאפים ומה משנה בצליל
גיטרה חשמלית מבלבלת יותר מגיטרה אקוסטית, משום שהצליל שיוצא ממנה אינו הצליל שלה. הכלי עצמו כמעט שקט. מה שנשמע בסוף הוא שילוב של הכלי, הכבל, המגבר, ההגדרות ולעיתים גם עיבוד דיגיטלי — וכל אחד מהם משנה את התוצאה יותר מרוב ההבדלים שמפרסמים על הכלי.
המשמעות המעשית היא שקשה מאוד לשפוט גיטרה חשמלית בחנות דרך מגבר שאינכם מכירים ובהגדרות שמישהו אחר השאיר. לכן כדאי לחלק את ההחלטה לשניים: מה שקשור לגוף ולידיים, שנשאר איתכם תמיד, ומה שקשור לצליל, שניתן לשינוי ולהחלפה בהמשך.
הטקסט הזה עוסק בבחירה ובהבנה של הכלי, לא בנגינה. אין כאן תרגילים ואין כאן שירים — רק מה שכדאי להבין לפני שמחליטים.
שלושה סוגי גוף, ומה ההבדל ביניהם
גוף מלא (סוליד) הוא הנפוץ ביותר. גוש עץ מלא, ללא חלל פנימי, שנותן יציבות גבוהה בעוצמות גבוהות ופחות נוטה ליילל. גוף חצי-חלול משלב גוש מרכזי עם חללים בצדדים, ומקובל לייחס לו צליל חם ומעט "נושם" יותר. גוף חלול הוא למעשה תיבת תהודה, והוא הרגיש ביותר לפידבק בעוצמות גבוהות.
מבחינה מעשית, מי שמתחיל ומתכוון לנגן בבית יהיה כנראה הכי שקט בנפשו עם גוף מלא. גוף חלול או חצי-חלול הוא בחירה טובה למי שיודע איזה צליל הוא מחפש — פחות לכלי ראשון שעדיין לא ברור לאן ילך.
פיקאפים — סינגל קויל מול האמבקר
הפיקאפים (מפוחים, בעגה מקצועית) הם הסלילים שקולטים את רטט המיתר והופכים אותו לאות חשמלי. ההבדל המרכזי הוא בין סינגל קויל, סליל אחד, לבין האמבקר, שני סלילים שמחוברים כך שהם מבטלים זה את הרעש של זה.
סינגל קויל מתואר בדרך כלל כבהיר, חד ומפורט יותר, אבל הוא קולט זמזום חשמלי מהסביבה — מסך מחשב, תאורה, מטען. האמבקר שקט יותר, חזק יותר באות ומתואר כעבה וממוקד פחות בתדרים הגבוהים. לא מדובר בטוב מול רע; זה כמו שני עדשות שונות באותה מצלמה.
הנקודה שכדאי לדעת מראש: אם החדר שבו תנגנו מלא במסכים ובמטענים, סינגל קויל עלול לזמזם באופן שמעצבן, במיוחד בהגברה עם עיוות. זו סיבה מעשית לחלוטין להעדיף האמבקר בכלי ראשון, בלי קשר לטעם המוזיקלי.
למה שלושה פיקאפים לא בהכרח עדיפים על שניים
מספר הפיקאפים קובע כמה גוונים שונים יש בכלי, לא כמה הוא טוב. רוב הנגנים מגלים תוך חודשים שהם משתמשים בשתיים או שלוש עמדות מתוך חמש, ושהשאר נשארות כאפשרות תיאורטית. פיקאפ נוסף גם מגביל מעט את המקום שבו נוח לפרוט.
מה שכן שווה לבדוק הוא האם מתג הבחירה נוח ולא נתקל ביד תוך כדי נגינה, והאם כפתורי העוצמה והגוון נמצאים במקום שבו הזרוע הימנית לא מזיזה אותם בטעות. זה נשמע זניח, וזה אחד הדברים שמרגיזים הכי הרבה בשימוש יומיומי.
גשר קבוע מול גשר צף
גשר קבוע הוא פשוט, יציב, וקל להחלפת מיתרים. גשר צף — כזה שמאפשר לשנות את גובה הצליל בעזרת זרוע — מוסיף אפשרות ביטוי, ומשלם על כך ביציבות כוונון ובמורכבות. בגשר צף, מיתר שנקרע משנה את המתח על כל השאר, והכלי יוצא מכוונון מיידית.
לכלי ראשון, גשר קבוע הוא כמעט תמיד הבחירה הפחות מתסכלת. מי שבכל זאת רוצה זרוע כדאי שידע שהחלפת מיתרים בגשר צף נעולה היא פעולה שלוקחת זמן ומצריכה כלי עבודה, ושרבים מוותרים עליה בפועל ומשאירים מיתרים ישנים על הכלי.
הצוואר וחיבורו לגוף
יש שלוש שיטות חיבור נפוצות. מוברג — הצוואר מוברג לגוף, זול יותר לייצור וקל מאוד להחלפה או לתיקון. מודבק — הצוואר מודבק, מה שמייצר מעבר רציף יותר בין הצוואר לגוף. נמשך לאורך — הצוואר הוא רצועת עץ שעוברת לאורך כל הכלי.
יש ויכוח ותיק על השפעת שיטת החיבור על הצליל, והוא רחוק מהכרעה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ההיבט המעשי: צוואר מוברג הוא הפשוט ביותר לטיפול לאורך שנים, וזה יתרון אמיתי לכלי שילווה מתחיל.
חשוב יותר מכל אלה הוא מה קורה אצל הסריגים הגבוהים. בחלק מהכלים העקב שמחבר את הצוואר לגוף עבה וחוסם את הגישה לאזור הזה; באחרים הוא מעוצב כך שהיד נכנסת בקלות. אם אתם לא יודעים אם תזדקקו לכך — הניחו שכן, בתוך שנה.
אורך סקייל, מתח ותחושת המיתרים
שני אורכי סקייל שולטים בשוק החשמליות, והפרש של כשני סנטימטרים ביניהם. הארוך יותר מייצר מתח מיתר גבוה יותר באותו כוונון, ולכן מרגיש קשיח יותר ומגיב מעט "חד" יותר. הקצר יותר מרגיש רך, והמיתרים נכנעים בקלות רבה יותר ללחיצה ולמשיכה הצידה.
לכן אדם שמנגן על שני כלים באותו עובי מיתרים בדיוק עשוי להרגיש שהאחד קשה יותר. זה לא דמיון, וזה גם לא אומר שאחד מהם פגום. מי שמתקשה בכוח אצבעות יכול להחליף לעובי מיתרים דק יותר — פעולה זולה שמשנה את התחושה יותר מכל שדרוג אחר.
משקל ואיזון — הפרמטר שמרגישים אחרי שעה
גיטרות חשמליות נעות בין קלות מאוד לכבדות למדי, וההפרש מורגש בכתף אחרי שעה של עמידה. חשוב לא פחות הוא האיזון: כלי שבו הצוואר נוטה לצנוח כלפי מטה ברגע שמשחררים את היד מאלץ אתכם להחזיק אותו כל הזמן, וזה מתיש.
הבדיקה פשוטה — לתלות את הכלי ברצועה, לעמוד, ולהוריד את היד השמאלית לחלוטין. אם הצוואר נופל, זה יימשך גם בבית. בישיבה התופעה הזו כמעט לא מורגשת, ולכן קל לפספס אותה בחנות.
גובה מיתרים וכוונון — גם כאן, ההוצאה החשובה
כמו בכל גיטרה, כוונון בסיסי אצל טכנאי משנה את הכלי יותר מהחלפת חלקים. בחשמלית יש לכך אפילו יותר מקום, כי אפשר לכוונן גם את גובה הפיקאפים עצמם — פיקאפ קרוב מדי למיתר מושך אותו מגנטית ויוצר צליל מוזר ולא יציב, תופעה שקל לאבחן בטעות כ"פיקאפ גרוע".
הכוונון כולל גם אינטונציה: התאמה של אורך כל מיתר כך שהכלי יישמע מכוון לאורך כל הצוואר ולא רק בסריגים הנמוכים. כלי שנשמע מכוון למטה וצורם למעלה כמעט תמיד סובל מאינטונציה לא מכווננת, לא מפגם.
מה באמת משנה בצליל, לפי סדר
אחת הסיבות לבלבול בקטגוריה הזו היא שכולם מדברים על צליל, וכמעט אף אחד לא אומר איזה רכיב תורם כמה. הסדר שמקובל על רוב מי שעוסק בכך, גם אם לא כולם מסכימים על הפרופורציות המדויקות, נראה בערך כך.
- המגבר וההגדרות שלו — התרומה הגדולה ביותר, ובפער ניכר.
- האצבעות ואופן הנגיעה במיתר — מורגש הרבה יותר ממה שמתחילים מצפים.
- הפיקאפים וגובהם ביחס למיתרים — משפיע בבירור, וניתן להחלפה.
- המיתרים, עוביים וגילם — זול, ומשנה יותר מרוב השדרוגים.
- עץ הגוף — נושא לוויכוח ארוך, ובכל מקרה אחרון ברשימה.
המסקנה המעשית היא שאין הרבה טעם לשלם תוספת גדולה על עץ מסוים בכלי ראשון, ויש הרבה טעם להשאיר תקציב להגברה ולמיתרים. אפשר גם לומר זאת הפוך: מי שלא מרוצה מהצליל שלו כמעט תמיד ישפר אותו יותר בשינוי בצד ההגברה מאשר בהחלפת הכלי.
עובי מיתרים — השינוי הזול שמשנה הכל
גיטרות חשמליות יוצאות מהמפעל עם עובי מיתרים מסוים, ולא תמיד הוא מתאים לכם. עובי דק יותר דורש פחות כוח ללחיצה ומקל מאוד על מי שהאצבעות כואבות לו; עובי עבה יותר מייצר אות חזק יותר, מרגיש יציב יותר ומקובל לומר שהוא נשמע מלא יותר.
שינוי עובי משנה את המתח הכולל על הצוואר, ולכן אחרי מעבר משמעותי הכלי עשוי להזדקק להתאמה של קמירות הצוואר ושל האינטונציה. זו לא סיבה להימנע מהשינוי — זו סיבה לעשות אותו במסגרת כוונון ולא בנפרד ממנו.
מה צריך כדי שהיא תשמיע קול
גיטרה חשמלית לבדה אינה שימושית. צריך לפחות כבל, ומשהו שיגביר. האפשרויות הנפוצות הן מגבר ייעודי, מגבר קטן לאוזניות, או חיבור למחשב דרך כרטיס קול עם תוכנה שמדמה מגבר.
המסלול השלישי הוא זה שמשתלם במיוחד למי שממילא רוצה להקליט את עצמו, והוא גם השקט ביותר. מי שמתכנן פינת הקלטה בבית ימצא את שאר הרכיבים בקטגוריית האולפן הביתי.
לנגן בשקט — היתרון שמפתיע אנשים
אחת הסיבות הטובות לבחור חשמלית ככלי ראשון היא דווקא השקט. עם מגבר אוזניות קטן, או עם כרטיס קול ותוכנה, אפשר לנגן בעוצמה מלאה באוזניים בלי שאיש בבית או בבניין ישמע דבר. גיטרה אקוסטית, לעומת זאת, משמיעה את מה שהיא משמיעה, ואין לכך ווסת.
מי שמנגן שעות באוזניות כדאי שייתן את הדעת גם על עוצמת ההאזנה לאורך זמן. זה לא ייעוץ רפואי, ובכל שאלה על שמיעה נכון לפנות לקלינאי תקשורת או לרופא ולהיעזר בהנחיות משרד הבריאות; בקטגוריית שמיעה והקשבה בטוחה יש הרחבה על העיקרון.
כלי חשמלי יד שנייה
גיטרות חשמליות עמידות, ושוק יד שנייה בהן טוב במיוחד — במידה רבה משום שכל חלק בהן ניתן להחלפה. מפתחות כוונון, פיקאפים, גשר ואפילו צוואר מוברג הם פריטים שמוחלפים בשגרה, ולכן כלי משומש עם בלאי חיצוני אינו בהכרח כלי בעייתי.
מה שכן כדאי לבדוק: שהצוואר מגיב לכוונון ואינו מעוות בפיתול, שאין סדק סביב ראש הצוואר — אזור שנשבר בנפילות ומתוקן לעיתים בלי שמספרים על כך — ושכל עמדות מתג הפיקאפים עובדות בלי הפסקות ובלי רעש. גם בדיקה של יציאת הג'ק שווה, כי היא מתרופפת עם השנים.
מה תקציב שונה קונה, ומה נשאר זהה
בטווח הנמוך מקבלים כלי שמנגן, עם חומרה פשוטה יותר, פיקאפים בסיסיים ולעיתים מפתחות כוונון שמחזיקים פחות טוב. בטווח הבינוני משתפרים בעיקר הגימור, יציבות הכוונון ואיכות החלקים. מעל זה נכנסים הבדלים של עץ, של הרכבה ידנית ושל שם — שחלקם מורגש וחלקם עניין של העדפה.
מה שכמעט אינו תלוי במחיר: גובה המיתרים, האינטונציה והנוחות. אלה נקבעים בכוונון, וזו הסיבה שכלי זול מכוונן היטב מנוגן לעיתים קרובות יותר מכלי יקר שהגיע כמות שהוא.
סיכום מעשי
לכלי ראשון, ההרכב שגורם לפחות תסכול הוא גוף מלא, גשר קבוע, ופיקאפים מסוג האמבקר לפחות באחת העמדות. אחרי זה יש לבחון משקל, איזון ונוחות הצוואר — ורק בסוף את הצליל, שממילא ישתנה עם המגבר וההגדרות.
את ההחלטה הרחבה יותר בין משפחות הכלים כדאי לסגור קודם, וההשוואה הזו נמצאת במדריך הגיטרה הראשונה. מי שבכל זאת נוטה לכיוון של מיתרי פלדה ללא חשמל ימצא את ההרחבה במדריך האקוסטית.
