גיטרה ראשונה: איך בוחרים בלי לשלם על מה שלא צריך
גיטרה ראשונה נקנית לרוב בשתי דקות מול מדף — לפי מחיר, לפי צבע, ולפעמים פשוט לפי מה שהיה תלוי בגובה העיניים. חודשיים אחר כך היא עומדת בפינה, והמסקנה שנשארת בבית היא "כנראה אין לי אוזן". ברוב המקרים זו לא הסיבה. הסיבה היא שהכלי לא נוח פיזית, והאצבעות מוותרות הרבה לפני שהראש מספיק להבין משהו.
הטקסט הזה עוסק בבחירה של כלי ובבעלות עליו, לא בנגינה עצמה. אין כאן תרגילים, תווים או שירים. יש כאן ניסיון להסביר דבר אחד: אילו מאפיינים בגיטרה משפיעים על כמה קל או קשה להחזיק אותה ולהוציא ממנה צליל, ואילו מאפיינים נשמעים חשובים בפרסום אבל לא ישנו לכם כמעט כלום בשנה הראשונה.
נקודת המבט כאן היא של מי שקונה כלי ראשון ומנסה להבין במה אחד שונה מהשני. במקומות שבהם הדעות בין נגנים חלוקות — ויש כאלה, במיוחד בכל מה שנוגע לעץ ולצליל — נכתוב במפורש שהן חלוקות.
ההחלטה הראשונה: קלאסית, אקוסטית או חשמלית
שלוש המשפחות האלה נקראות כולן "גיטרה", אבל מבחינת הידיים הן שלושה כלים שונים. קלאסית היא בעלת מיתרי ניילון, צוואר רחב ומרווח בין המיתרים, וגוף קל. אקוסטית פולק היא בעלת מיתרי פלדה, צוואר צר יותר וגוף גדול יותר שמייצר נפח צליל גבוה בהרבה. חשמלית כמעט אינה משמיעה קול בלי מגבר, המיתרים שלה דקים והצוואר צר.
הכלל המעשי פשוט יחסית: למי שהאצבעות כואבות לו מהר, ולמי שקונה לילד, קלאסית היא הדרך הקלה ביותר להתחיל. למי שרוצה את הצליל המוכר של שירה סביב שולחן, אקוסטית פולק היא הכיוון. מי שגר בבניין משותף, רוצה לתרגל בשעות מוזרות ולא להפריע לאיש, ייהנה דווקא מגיטרה חשמלית עם אוזניות — עובדה שמפתיעה רבים, כי החשמלית נתפסת כרועשת.
למה מיתרי ניילון קלים יותר לאצבעות
מיתר ניילון מתוח בכוח נמוך משמעותית ממיתר פלדה, והמשטח שלו רך וחלק. התוצאה היא שהלחיצה דורשת פחות כוח, והלחץ מתפזר על שטח גדול יותר בקצה האצבע. מיתר פלדה, לעומת זאת, הוא חוט דק וקשיח שנלחץ לתוך קצה האצבע — ושם נוצר הכאב שכולם מתארים בשבועיים הראשונים.
הכאב הזה חולף אצל רוב האנשים כשהעור בקצות האצבעות מתקשה, וזה תהליך של שבועות, לא של ימים. מי שיודע על עצמו שהוא נוטה לוותר כשמשהו כואב — עדיף שיתחיל בניילון. החיסרון של הקלאסית הוא הצוואר הרחב, שקשה יותר לידיים קטנות, וסגנון צליל שלא מתאים לכל מה שרוצים לנגן.
גובה המיתרים הוא הגורם שמחליט, ואף אחד לא מדבר עליו
המרחק בין המיתר לסריגים — מה שנקרא אקשן או גובה מיתרים — הוא ההבדל הגדול ביותר בין גיטרה נעימה לגיטרה שנוטשים. גובה מיתרים מוגזם אומר שכל לחיצה דורשת כוח, שהמיתר "מזייף" כלפי מעלה כשלוחצים חזק, ושאחרי עשר דקות היד כואבת.
הנקודה החשובה היא שגובה מיתרים כמעט אינו קשור למחיר הכלי. גיטרה זולה יכולה להגיע עם אקשן סביר לגמרי, וגיטרה יקרה יכולה להגיע מהמפעל עם הגדרות שאינן מתאימות לאקלים שבו היא נמכרת. זה פרמטר שנקבע בכוונון, לא בייצור — ולכן הוא ניתן לתיקון.
רוחב הצוואר והצורה שלו
רוחב הצוואר נמדד בדרך כלל אצל האוכף העליון. הפרש של שלושה או ארבעה מילימטרים נשמע זניח על הנייר ומורגש מאוד ביד. צוואר רחב מקל על הפרדת האצבעות ומקשה על מי שיש לו כף יד קטנה; צוואר צר עושה בדיוק את ההפך.
גם פרופיל הצוואר — האם החתך שלו מעוגל כמו C, שטוח יותר או בעל "כתף" — משנה את התחושה, וכאן אין נכון ולא נכון. הדרך היחידה לדעת היא להחזיק כמה כלים ולשים לב מתי האגודל נמצא בעמדה נוחה בלי מאמץ. אם אפשר, שווה לעשות את זה ביום אחד, כי הזיכרון של התחושה הזו קצר.
אורך הסקייל ומתח המיתרים
אורך הסקייל הוא המרחק בין האוכף לגשר, כלומר החלק הרוטט של המיתר. סקייל ארוך יותר דורש מתח גבוה יותר כדי להגיע לאותו צליל, ולכן המיתרים מרגישים קשיחים יותר; סקייל קצר יותר מרגיש רך יותר ומקרב מעט את הסריגים זה לזה.
למבוגר ממוצע ההבדל הזה שולי. למי שיש לו ידיים קטנות, לילדים, ולמי שסובל מכאבי פרקים — זה אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר, והוא גם הסיבה שכלים בגודל שלושה רבעים אינם רק "לילדים". מבוגרים רבים מנגנים על כלי קטן יותר משום שהוא פשוט נוח להם.
גודל הגוף — נוחות לפני נפח צליל
בגיטרות אקוסטיות, גוף גדול יותר מייצר בדרך כלל יותר נפח ויותר תדרים נמוכים. זו העובדה שמוכרים. העובדה שפחות מזכירים היא שגוף גדול מאלץ את היד הימנית להיפתח רחב יותר, ואת הזרוע להישען על קצה עבה — ושבישיבה, אדם נמוך עם גוף גדול נאבק בכלי במקום להחזיק אותו.
- גוף גדול — נפח וגוף נמוך חזקים, פחות נוח לישיבה ממושכת ולגוף קטן.
- גוף בינוני — הפשרה הנפוצה ביותר, ולרוב הבחירה הבטוחה לכלי ראשון.
- גוף קטן — נוח מאוד, צליל מרוכז יותר וחלש יותר, מצוין לנגינה בבית.
כוונון בסיסי אצל טכנאי — ההוצאה המשתלמת ביותר
אם יש משפט אחד שכדאי לקחת מכאן, הוא זה: כוונון בסיסי הופך גיטרה זולה לכלי נעים פי כמה, ועולה חלק קטן ממחיר הכלי. בכוונון כזה מכווננים את קמירות הצוואר, מנמיכים את גובה המיתרים לגבול שבו אין זמזום, מתאימים את חריצי האוכף ומיישרים סריגים בולטים.
הרבה אנשים קונים כלי, מתוסכלים ממנו, ואז קונים כלי יקר יותר — כשלמעשה הכלי הראשון היה זקוק לשעה של עבודה. כדאי לשאול בחנות אם הכלי עבר כוונון לפני המכירה, כי חלק מהמקומות עושים זאת כעניין שבשגרה וחלק לא. אין כאן שום המלצה על נותן שירות מסוים, ואין דרך לדעת מראש מי טוב — אבל השאלה עצמה משנה את התוצאה.
מה עוד צריך מעבר לכלי עצמו
גיטרה לבדה אינה ערכה שלמה. הרשימה המינימלית קצרה יחסית, וכדאי לדעת אותה כדי שהמחיר בסוף לא יפתיע. מכוון (או אפליקציית כוונון, שעובדת סביר לחלוטין להתחלה), נרתיק רך לפחות, ומיתרים נוספים — כי מיתר נקרע, וזה קורה בדרך כלל בערב.
מעבר לזה יש פריטים שנוחים אבל אינם הכרחיים ביום הראשון: רצועה, מעמד שמחזיק את הכלי בהישג יד, וקפודסטר. הפריט שהכי משפיע בפועל הוא דווקא המעמד — כלי שנמצא בנרתיק מתחת למיטה מנוגן הרבה פחות מכלי שעומד גלוי בחדר.
מה כדאי לבדוק בעצמכם לפני שמשלמים
אין צורך לדעת לנגן כדי לבדוק כלי. אפשר לעבור על רשימה קצרה תוך כמה דקות, גם בלי ניסיון קודם.
- לחצו כל מיתר בכמה מקומות לאורך הצוואר והקשיבו לזמזום — זמזום שחוזר באותו מקום מעיד על סריג גבוה.
- העבירו אצבע לאורך קצה הצוואר. קצוות סריגים שבולטים החוצה מרגישים כמו שיניים, וזה סימן לכלי שהתייבש.
- הסתכלו על הצוואר לאורכו מהגשר — הוא אמור להיות כמעט ישר, עם קמירות עדינה בלבד.
- שבו איתו כמה דקות ברציפות. הרבה חוסר נוחות מתגלה בדקה השלישית, לא בראשונה.
כלי יד שנייה — מתי זו מציאה ומתי לא
שוק יד שנייה של גיטרות הוא סביר להפליא לכלי ראשון, בתנאי שיודעים מה מסוכן. מה שקל לתקן: מיתרים ישנים, לכלוך, כוונון גרוע, מפתחות כוונון רופפים. מה שיקר או בלתי אפשרי לתקן: צוואר מעוות שלא מגיב לכוונון, סדק בגוף שנפתח עם הלחות, וגשר שמתחיל להתרומם מלוח הפנים בכלי אקוסטי.
אם אתם לא בטוחים, אפשר לקנות בתנאי שהכלי יעבור בדיקה אצל טכנאי לפני שההחלטה סופית. מוכר פרטי הגון בדרך כלל לא יתנגד לכך.
גיטרה לשמאליים
שמאליים עומדים בפני החלטה שאין לה תשובה אחת. אפשר לקנות כלי שמאלי, שבו סדר המיתרים הפוך והגוף מעוצב בהתאם; אפשר לנגן על כלי ימני כפי שהוא; ואפשר להפוך מיתרים על כלי ימני, מה שעובד בכלים מסוימים ופחות באחרים משום שהאוכף והגשר אינם סימטריים.
מה שכדאי לדעת לפני ההחלטה הוא שהיצע הכלים השמאליים קטן משמעותית, בעיקר בטווח המחירים הנמוך, וששוק יד שנייה בהם דליל. מנגד, נגנים שמאליים רבים מנגנים על כלי ימני בלי קושי מיוחד, משום ששתי הידיים עושות ממילא עבודות שונות ומורכבות. אין כאן נכון ולא נכון, ובעיקר אין טעם להחליט לפי מה שנוח לחנות.
מה תקציב שונה קונה בפועל
בגדול, בטווח הנמוך ביותר מקבלים כלי שעובד אבל דורש כוונון כמעט תמיד, ולעיתים גם חלקים שיוחלפו. בטווח הבינוני מתחילים לראות עץ מלא בלוח הפנים בכלים אקוסטיים, חומרה יציבה יותר וגימור נקי יותר. מעל זה, השיפורים הופכים הדרגתיים — ומורגשים בעיקר למי שכבר מנגן ויודע מה הוא מחפש.
המסקנה המעשית היא שהקפיצה הראשונה בתקציב משתלמת הרבה יותר מהשנייה. מי שמתלבט בין שני כלים סמוכים במחיר, עדיף שייקח את הזול מביניהם ויוסיף את ההפרש לכוונון ולנרתיק.
מה באמת לא משנה בשנה הראשונה
סוגי עץ אקזוטיים, שמות של דגמים, צבע הגימור ומספר השכבות של הלכה — כל אלה נושאים שיש עליהם דיונים אינסופיים, והם רלוונטיים בעיקר למי שכבר יודע מה הוא שומע. באותה מידה, גם המותג עצמו פחות קובע ממה שנדמה בטווח המחירים הנמוך, כי רוב הכלים בטווח הזה מיוצרים במספר קטן של מפעלים.
מה שכן ישפיע עליכם מדי יום הוא כמה נוח להחזיק את הכלי, כמה קל ללחוץ מיתר, וכמה קרוב הוא נמצא אליכם בחדר. על ההיבט של קצב ההתקדמות והציפיות הריאליות אפשר לקרוא במדריך על להתחיל לנגן בגיל מבוגר, ועל מה שכדאי לשאול במקום שבו קונים — בקטגוריית המתחילים.
סיכום מעשי
גיטרה ראשונה טובה היא כלי שנוח להחזיק, שגובה המיתרים שלו נמוך מספיק כדי שלחיצה לא תדרוש כוח, ושנמצא בהישג יד בחדר. שלושת הדברים האלה משפיעים על הסיכוי שתמשיכו לנגן יותר מכל שיקול צליל.
סדר הפעולות שנראה הגיוני לרובם: לבחור משפחה לפי הידיים ולפי סביבת הנגינה, להחזיק כמה כלים פיזית לפני שמחליטים, להקצות מראש סכום קטן לכוונון, ולוותר על שדרוגים שאפשר להוסיף מאוחר יותר. מי שרוצה להעמיק בהבדלים בתוך המשפחה האקוסטית ימצא אותם במדריך הגיטרה האקוסטית, ומי שנוטה לחשמלית יצטרך גם להבין מה עושה מגבר.
